יהודה זיו

יהודה זיו נולד ב-1926
יהודה זיו, 2009
תרומות עיקריות
גאוגרפיה של ישראל, בספריו הוא משלב מסלולי טיולים עם הסברים אטימולוגיים על מקורם ועל גלגוליהם של שמות יישובים ואתרים, בין עברית לערבית

נתונים נוספים

יהודה זיו (זלצין) (נולד ב-28 בפברואר 1926) הוא גאוגרף, איש לשון, חוקר טבע ומדריך טיולים בשבילי ישראל. מאז שנת 1972 הוא חבר ועדת השמות הממשלתית, והוא מכהן בה כיושב-ראש ועדת המשנה לשמות יישובים.

ביוגרפיה

זיו נולד במוסקבה בירת ברית המועצות. כשהיה בן שנתיים עלתה משפחתו לארץ ישראל, והתיישבה בטבריה. אמו חנה הייתה צאצאית של הבעל שם טוב; אביו בן-ציון זיו (זלצין) היה מורה ומנהל (על שמו נקרא בית ספר "זיו" ברעננה). אחיו, פרופ' יעקב זיו, היה נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
המשפחה עברה מטבריה לרעננה ב-1935. זיו גויס לפלמ"ח ב-1943 כסייר בפלוגה ב', וכך התחיל לגלות עניין בידיעת ארץ ישראל. לאחר שעזב את הפלמ"ח החל ללמוד הוראה בירושלים, אך עם פרוץ מלחמת העצמאות הפסיק את לימודיו וחזר אל הפלמ"ח כאיש מילואים וליווה שיירות עד אפריל 1948. בסיור בנחל יתלה שבר את קרסולו, פציעה שמנעה ממנו לצאת עם מחלקת הל"ה ובעקיפין הצילה את חייו. לאחר שכל חברי המחלקה נהרגו במארב, הוצב זיו כנהג רכב משוריין ואחר כך הוכשר כנהג אוטובוסים ורכב כבד. היה סמל רכב בחטיבת הראל, בגדוד השישי, ולאחר הקמת צה"ל המשיך את שירותו כקצין רכב בחטיבת גולני. השתחרר בינואר 1950.
לאחר תום המלחמה היה למורה, בעיקר בתיכון חדרה. הוא הקים חוג לידיעת הארץ וכתב ספר למורים – "השרון". ב-1968 מונה לגאוגרף ברשות שמורות הטבע, שם סקר את נוף סיני לאחר מלחמת ששת הימים. ב-1972 היה לחבר ועדת השמות הממשלתית, והוא פעיל בה עד היום כנציג צה"ל במינוי מיוחד של הרמטכ"ל, כיו"ר ועדת המשנה לשמות יישובים.
לאחר מלחמת יום הכיפורים, עזב את רשות שמורות הטבע והחל ללמוד באוניברסיטת תל אביב לתואר שני בגאוגרפיה היסטורית של תקופת המקרא והמשיך ללימודי דוקטורט, שנקטעו כשמנחהו, פרופ' יוחנן אהרוני, הלך לעולמו. ביוני 1976 הצטרף זיו למורי"ה (ראשי תיבות של "מורשת ידיעת הארץ"), המדור לידיעת הארץ במפקדת קצין חינוך ראשי בצה"ל, ושירת בו תשע שנים בדרגת סגן אלוף. הוא הקים את מדור חוי"ה (ראשי תיבות של "חינוך וידיעת הארץ"), ויזם את שידור חידון צה"ל בידיעת הארץ בטלוויזיה. זיו סיים את שירות הקבע בצה"ל בינואר 1985.
זיו כותב ב"עת-מול", בכתבי עת שונים של החברה להגנת הטבע, ב"שיח שדה", ב"ארץ הגולן", בבלוג 'עונג שבת' (עונ"ש) ובכתבי עת נוספים. בספריו הוא משלב מסלולי טיולים עם הסברים אטימולוגיים על מקורם ועל גלגוליהם של שמות יישובים ואתרים, בין עברית לערבית. הוא גר במושבה הגרמנית בירושלים, ויש לו שתי בנות מאשתו הראשונה, שונמית (שונה), ובן ובת מאשתו השנייה, פנינה. זיו זכה בתואר יקיר ירושלים לשנת ה'תשע"א.

מספריו

• נופי גולן – דרכים ואתרים, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1980.
• בשביל המטיילים: ביקורים בשמורות טבע, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1980 (זכה בפרס על שם יוסף ברסלבי).
• תרמיל צד, הוצאת כתר.
• ילקוט גב: עיונים בידיעת הארץ, הוצאת מקסוול-מקמילן-כתר, 1991.
• רגע של מקום: סיפורים מאחורי שמות מקומות, ירושלים: הוצאת צבעונים, תשס"ה.

קישורים חיצוניים

• רשימת הפרסומים של יהודה זיו בקטלוג הספרייה הלאומית
• רשימת המאמרים של יהודה זיו באתר רמב"י: בעברית ובלועזית
• יהודה זיו, באתר הפלמ"ח
• ר. פלס, יהודה זיו, מורה מחדרה: הבקי מכולם בידיעת הארץ, מעריב, 24 ביוני 1965
• יואב קווה, עבודת השם, באתר הארץ, 1 במרץ 2005
• עדי גרסיאל, ‏בוא שם עברי, באתר בשבע - ערוץ 7, 5 במאי 2005
• שוחחו - רוביק רוזנטל ואבי ארבל: "יהודה, שאתה לא תדע איפה זה ואדי נימר?!", אתר הסתדרות המורים בישראל
• ניר חסון, רוצים לשמור על כבוד המתים, גם של הצד השני, באתר הארץ, 2 ביוני 2012

מכּתביו:

• תמרים, תימורים ותמרורים, באתר "שיח שדה"
• על דעת המקום: מה בין רוח צה"ל לחבית ברעננה?, בבלוג "עונג שבת", אוקטובר 2013
• על דעת המקום: פְּלִשְׁתִּים עלינו!, בבלוג "עונג שבת", 13 במאי 2015

עונג שבת (עונ"ש): על דעת המקום: מסביב לסיבוב (ב) – סיבובי ביל"ו וחול...

עונג שבת (עונ"ש): על דעת המקום: מסביב לסיבוב (ב) – סיבובי ביל"ו וחול...: מאת יהודה זיו הרשימה הקודמת, על סיבוב מוצא, התפרסמה כאן . א. סיבוּב בִּיל"וּ פעם קראו לצומת 'סיבוב' גיסות השריון ...

על דעת המקום: מסביב לסיבוב (ב) – סיבובי ביל"ו וחולון

מאת יהודה זיו



הרשימה הקודמת, על סיבוב מוצא, התפרסמה כאן.

א. סיבוּב בִּיל"וּ

פעם קראו לצומת 'סיבוב'

גיסות השריון של צבא גרמניה, בפיקוד פלדמרשל אֶרְווין רוֹמֶל,
איימו בקיץ 1942 על גבולה המערבי של מצרים, ולפיכך הועתקה מפקדת כוחות
המזרח התיכון של צבא בריטניה אל פלשתינה-א"י. לצורך זה החלו הבריטים לשפר
בחיפזון את רשת הכבישים הארצית, בעיקר את 'ציר הנפט' שבין עיראק לבין מצרים
(ראו על כך ברשימה בעונ"ש 'ג'וליס וקסטינה כמרכז העולם'). וכך נסללו אז, בין השאר, הקטע 'עוקף שבע האחיות', בצלעו
הצפונית של רכס ארזה ומוצא עילית, המשמש עד היום; או הקטע 'עוקף
חדרה–בנימינה' בכביש האורך הראשי, היחיד באותה עת, שבמזרחו של מישור החוף (כביש 4 בן ימינו, אשר מרעננה דרומה נקרא כביש 40).

על התעבורה בדרך אורך זו, מדרום לשדה התעופה ותחנת הרכבת של לוד, הכביד אז מעקף – כלפי מערב תחילה – בכביש ירושלים–יפו, עד צומת הכפר בית דַגַ'ן לשעבר
(בית דָּגָן של היום), ומשם שוב דרומה, דרך 'מושבות הדרום' (ראשון לציון,
נס ציונה וגדרה), לעבר מצרים. אך גם מעקף מיותר זה חוסל באמצעות קטע כביש
חדש – המשכו הישיר של כביש 40 בן ימינו, שנסלל אז בין מזרחה של רמלה לבין
מושב כפר ביל"ו – מדרום למושבה רחובות. כך נולד אז 'סִיבוּב ביל"ו', שאף אם איננו החשוב בסִיבוּבֵי ארצנו, הריהו אחד הנודעים שבהם. 

ומשהו
על הקשר בין שם המושב לבין מיקומו. הוא זכה לשמו כיוון שנוסד בשנת 1932 –
היא שנת היובל לעליית ראשוני הביל"ויים ארצה (1882) – ולפי שהוא יושב הוא
בלב 'שורת הכבוד' של מושבות הביל"ויים, הלא הן 'מושבות הדרום'. אך איתרע
מזלו של הכפר, ששמו נקבע על ידי 'ועדת שמות היישובים' של הקרן הקיימת
לישראל ובראשה מנחם אוסישקין, שנהג שררה ביישובים שעל 'אדמת הלאום'. במכתבו
של מזכיר הוועדה, י"א אריכא, לחברי המושב, הוא הודיע להם לא רק על השם
שנקבע למקומם אלא גם כי חובתם להגות אותו 'כפר בֵּיל"וּ' – שהרי לכל ידוע, כי אלה ראשי התיבות 'בֵּית יעקב לכו ונלכה'.

שלט ההפניה הראשון לכפר (צילום: אפי אליאן; מקור: היסטוריה על המפה)

תושבי הכפר נשאו את העלבון בלבם, עד
שב'חג בר-המצווה' של היישוב החליטו צעיריו לעשות מעשה. חבורת הזמר המקומית
השמיעה בפני קהל החוגגים 'המנון' חגיגי, שנתחבר כביכול במיוחד לרגל האירוע, אלא שהיה זה שיר 'המעפילים' הנודע של לוין קיפניס עם שינוי קל:


אֶל רֹאשׁ הָהָר! אֶל רֹאשׁ הָהָר!
הַדֶּרֶךְ מִי יַחְסֹם לִפְדוּיֵי שֶׁבִי?
מֵעֵבֶר הַר הֵן זֶה מִכְּבָר
רוֹמֶזֶת לָנוּ אֶרֶץ צֶבִי.


מחיאות הכפיים הסוערות פרצו משהגיעו הזמרים אל סופו של 'המנון כפר ביל"ו':

כפר בִּיל"וּ, כפר בִּיל"וּ! 
אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!


וחוזר חלילה, שוב ושוב...   









ונחזור לסיבוב, שלמן סוף שנות החמישים ואילך נקרא בשם הרשמי 'צומת ביל"ו'.

מסלול החיילים והאזרחים ב'צעדת ארבעת הימים' (1960) עבר בצומת בילו (דבר, 9 בפברואר 1960)

'סיבוב ביל"ו' נכנס גם לפולקלור הישראלי הודות לדן אלמגור. בשירו 'יעל, יעל', ששרה להקת פיקוד צפון בשנת 1960 בלחנו של אמיתי נאמן, נמצאות השורות על 'לילי מסיבוב כפר ביל"ו':

הצ'ופצ'יק של הקומקום: משירי דן אלמגור, כנרת, 2012, עמ' 108

'לילי
מסיבוב כפר בילו', כתב לנו דן אלמגור, 'היתה דמות מוכרת וחביבה על כל
החיילים שעצרו שם בדרכם דרומה. צעירה נאה וחייכנית. לימים קראתי שהיתה
ערבייה, בת לרופא בשם דג'אני (שאולי עבד אז בבית החולים קפלן הסמוך)'.


הנה השיר (הסולנית היא אתי גרוטאס), ושימו לב, שבשירו של אלמגור נזכר עוד סיבוב – סיבוב עפולה...







גם מאוחר יותר לא נשכח הפולקלור סביב סיבוב ביל"ו, וכך כתב העיתונאי הרצל ארליך, במלאת חצי יובל למבצע סיני:

הרצל ארליך, 'פכים חלודים: 25 שנים למבצע קדש', דבר השבוע, 23 באוקטובר 1981, עמ' 14

ואכן, הכביש 'עוקף המושבות' הנזכר, הבא מרמלה (כביש 40 של היום), התחבר כאן אל 'כביש מושבות יהודה' (כביש 412) בזווית חדה, שבקודקודה כיכר שהייתה קטנה מכדי יכולתו של רכב, הסובב בה במהירות מופרזת, שלא להתהפך...


ב. סיבוּב חולון

צילום: דניאל בוכמן (פורום תחבורה ציבורית, תפוז)

אדמת חולון נרכשה עוד בשנת 1920, בשולי רצועת הַחוֹלִיֹּות
(דְיוּנוֹת) שבדרום-מזרחה של יפו. בהדרגה צצו שם השכונות גרין (1934), מולדת (1933) – שבערבית היה שמה תחילה 'חֻצְמָצָה'
(קמצנית [בגידולים החקלאיים שצומחים בה])  – ואגרובנק .(1935) בעקבותיהן הועבר לשם מתל-אביב גם בית
החרושת למוצרי טקסטיל 'לוֹדְזִיָה', ובצידו הוקמו קריית עבודה, שכונת
סוקולוב ועוד. כינויין הכולל היה תחילה 'שכונות הדרום', ורק בשנת 1940 התאחדו כולן
למועצה מקומית אחת, אשר נוף הַחוֹלִיּוֹת הוא שגרם לקריאתה בשם חוֹלוֹן (יהושע, טו
51; ושם כתוב 'חֹלֹן'), אף שחולון התנ"כית נמצאת בדרום נחלת שבט יהודה.

מבנה הבאוהאוס 'חוסמסה' נבנה ב-1934 והיום פועל בו מוזיאון יד ל'הגנה' (רחוב דוד אלעזר 53)

אל השכונות החדשות פנו מ'דרך
העגלות', היא כביש יפו-ירושלים (דרך 44) – בין שכונת אַבּוּ
כַּבִּיר (תל כביר), שבמבואות יפו, לבין בית הספר החקלאי מקוה ישראל – במסעף,
שנקרא תחילה 'סיבוב חולון'. בראשית מלחמת העצמאות נסללה מצפון לסיבוב חולון 'דרך
הביטחון' (היום דרך חיל השריון), שאפשרה מעבר לכביש יפו-ירושלים ועקפה את היישובים
הערביים
אַבּוּ כַּבִּיר, יָאזוּר (היום אָזוֹר), בֵּית דַגַ'ן ורמלה. דרך זו
הוליכה משכונת התקוה וחולון, דרך מולדת ונחלת יהודה, אל כביש מושבות
הדרום ומשם לעבר ירושלים, דרך חולדה, ואל הנגב.

'סיבוב חולון' היה אפוא ל'צומת
חולון' ובימינו נקרא המקום 'מֶחְלַף חולון'. 'דרך חיל השריון' נמשכת עתה במפלסו
העילי מערבה וחולפת מתחת למחלף שברחוב תל גיבורים – בעוד 'הכביש הישן' אל חולון
נושא עתה את זכר לוי אשכול, ראש ממשלתה השלישי של ישראל, עד 'כיכר הלוחמים' (לשעבר
'כיכר קוּגֶל', על שם ראש העיר הראשון של חולון, ד"ר ישראל קוּגֶל). היום
מצויים במערבה האצטדיון העירוני ומגרשי הספורט של חולון, אך תחילה עמדה לקום כאן
'עיר התנ"ך', בנוסח דִיסְנִילֶנְד – סביב אגם מלאכותי, שהוא היחיד אשר נותר כאן ומלמד על הרעיון שלא
התגשם. ליצני העיר מכנים אותו 'אוֹ דֶה-חוֹלוֹן'...

צומת חולון נזכר גם הוא בזמר העברי, הודות לסיומו של השיר 'ציפי
פרימו', שחיבר והלחין דני סנדרסון בשנת 1979 ושרה להקת 'גזוז':

מספרים על ציפי פרימו מחולון, לוֹן, לוּן. 
שנמאס לה מלקום ולשבת. 

[...]

עכשיו היא מסתובבת,

בחולון עובדת,

צומת פה וצומת שם. 

לחבר'ה מספרת, מתארת, 

איך כבשה את העולם...

עונג שבת (עונ"ש): על דעת המקום: מסביב לסיבוב (א) – דרך ללא מוצא

עונג שבת (עונ"ש): על דעת המקום: מסביב לסיבוב (א) – דרך ללא מוצא: מאת יהודה זיו זקני הדור אולי עוד זוכרים כי ב קול הרע"ם מקהיר , ערוץ שידורי התעמולה בעברית של הרדיו המצרי, שנקלט בישראל לפני...

מאת יהודה זיו

זקני הדור אולי עוד זוכרים כי בקול הרע"ם מקהיר,
ערוץ שידורי התעמולה בעברית של הרדיו המצרי, שנקלט בישראל לפני מלחמת ששת
הימים, הייתה תכנית פטפוטים שנקראה 'מסביב לסיבוב'. זה גם הנושא של סדרת
רשימות זו – סיבובים נודעים בכבישי הארץ.

סיבוּב מוצא

אתר נתיבי ישראל, 1 ביולי 2012

שער יפו,
המפורסם בשעריה של חומת ירושלים העתיקה, נטל את שמו מ'דרך יפו' אשר יצאה
ממנו מערבה. שרידי הכביש הרומי לשעבר, אשר נסלל באותה דרך, ניכרים
עד היום בעקלתון המכונה 'מעלה רומאים', היורד משכונת גבעת שאול לעבר מוצא תחתית ושב ועולה בעקלתון 'שבע
האחיות' לעבר הר מָעוֹז. הכפר קַסְטֶל, שישב בראש ההר, שמר בשמו את זכר ה'קַסְטֶלּוּם'
(מצודה) הרומי, אשר הגן על מעלות הכביש משני עבריו. כביש רומי זה, שראשיתו בכפר אמאוס, לא עבר במעלה שער הגיא
– כמו הכביש המהיר (כביש 1)
בן ימינו – אלא במעלה שלוחת אילן שמצפון לו. על כך מעידות אבני מיל וחורבת
מְצָד במעלה אותה שלוחה, וכן כתובות הלגיון העשירי שנמצאו
בגבעת קריית יערים ובכפר אבו גוש שלרגליה. הכביש העתיק שב ושימש
את העולים לירושלים גם בימי מלחמת העצמאות. באותם ימים חנתה חטיבת פלמ"ח-'הראל' בקיבוץ קריית ענבים, ואף בתחנת השאיבה של קו ראש העין–ירושלים אשר במעלה כביש שער הגיא (מכאן שמו של מושב שואבה, היושב היום על מקומה). כאשר תותחי הלגיון הערבי, שהוצבו בהר שמואל (נַבִּי-צַמְוִיל, הנהגה נבי סַמוּאִיל), הפגיזו את התחבורה היהודית במעלה הכביש ממוצא לירושלים, נהגו הפלמ"חניקים – ואני בתוכם – לעלות העירה ב'חסות' מעלה רומאים. אם היינו פוגשים על דרכנו להקות כלבים
משוטטים, שנמלטו במורד המעלה, ידענו כי באותה עת מפגיזים תותחי הלגיון גם את
מרכז ירושלים.

עקלתון 'מעלה רומאים'. מבט לעבר הקסטל (צילום: יהודה זיו)

שרידי מעלה רומאים (מקור: רשות העתיקות)

בכסלו תר"ל (שלהי
1869) בישר 'הלבנון', העיתון העברי הראשון בארץ ישראל, על חנוכת הכביש שנסלל מירושלים לעבר יפו במצוות סולטן טורקיה, עבד אל-עַזִיז. כביש זה אף הוא יצא משער יפו, אך שימושו לעתיד לבוא  – אשר הוליד גם את הכינוי 'דרך העגלות' –
ואף עיקוליו התלולים של 'מעלה רומאים', גרמו לו שייסלל בשיפוע נוח הרבה יותר. כביש זה עבר דרך הכפר
לִיפְתָא, הוא 'מֵי נֶפְתּוֹחַ', אשר בגבול יהודה ובנימין (יהושע, טו 9;
יח 15), בצפון-מערב ירושלים. במפגש אותו כביש עם תוואי הדרך העתיקה, סמוך למושבה
הוותיקה מוצא תחתית – אשר נוסדה תחילה
כתחנת דרכים עם משק חקלאי (1860) ולימים הייתה למושבה (1894) – נולד
אז 'סיבוב מוצא' הנודע, המוכר מזה כמאה וחמישים שנה לכל העולים לירושלים. סיבוב זה עומד לסיים בקרוב את תפקידו עם הרחבת
הכביש המהיר בין שער הגיא לבין ירושלים. אם מתכנני הדרך ירצו לשלב זיכרון
היסטורי עם מעט הומור, מוצע להם להציב בראש 'מעלה הקסטל' הנוכחי תמרור
אזהרה: 'דרך ללא מוצא'...

הנה סרטון הדמיה של משרד התחבורה המציג את מערכת המחלפים החדשה בדרך לירושלים:






סיבוב מוצא כונה בשעתו גם בשם 'סיבוב תנובה'. יש אומרים, כי שם זה
בא לו בשל עיקולו החד של הכביש, לרגלי מדרונו התלול של הקסטל, אשר ראה לעתים מזומנות כלי רכב שאיבדו את בלמיהם והתהפכו. היו אלה בעיקר משאיות שנשאו תוצרת חקלאית, וכך, מדי פעם, התכסה הכביש ביבולי עגבניות ומלפפונים. אך האמת היא שהכינוי 'סיבוב תנובה' מקורו בסיפור מרתק מימי מלחמת
העצמאות.


על אדמות הכפר הערבי קָאלוּנְיָה, בצלע הרכס של מבשרת ירושלים בת ימינו – אחות מעוז ציון, אשר חברו יחדיו לעיר מבשרת ציון משני עברי המעלה הקדום – שכן בימי קדם יישוב בשם 'הַמֹּצָה' (יהושע, יח 26), מלשון 'וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו' (ישעיהו, נח 11). ואכן, יישוב זה סמוך אל עין מוצא, הבוקע ממערב לגשר העתידי. אך משהושיב בו הקיסר הרומי אֶסְפַּסְיָנוּס חיילי לגיון משוחררים והכריז
עליו כעל 'קוֹלוֹנְיָה אמאוס', כלומר מושבה פטורה ממס (וזה אף מקור השם
הערבי קאלוניה), בצד 'כביש אמאוס', נאמר עליו בתלמוד הבבלי (סוכה, מה ע"א):

[משנה:]
מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא, יורדין לשם ומלקטין משם מורביות ...
מקום קלניא הוה. ותנא דידן מ"ט קרי ליה מוצא? איידי דמיפק מכרגא דמלכא
(מקום היה ושמו קלניא [קולוניה]. ומה טעם קראוֹ התנא שלנו מוצא? מפני שהוא
מוּצָא ממס המלך).

לימים הקימו שם הצלבנים מצודת דרכים, בנויה אבני
גזית, שערביי אותו כפר כינו אותה 'קַצְר מַלִכּ אֶל-יַהוּד' (ארמון מלך
היהודים). באותו מקום נבנה גשר עתיק, שאולי מוזכר גם ביומן המסע של משולם מווֹלְטֶרָה, נוסע יהודי מאיטליה, אשר ביקר בארץ ישראל בשנת 1481: 'תרד בעמק אחר, אשר יש לְשָׁם גשר אבנים גדול, אשר במקום ההוא הרג
דוד את [גלית] הפלשתי' (מסע משולם מוולטרה, מהדורת אברהם יערי, מוסד ביאליק, תש"ט, עמ' 74). 


נראה, כי מקורה של מסורת זו
בימי הצלבנים, שעשו כמיטב יכולתם להעשיר את נתיב עולי הרגל לעבר ירושלים בשפע
חוויות וריגושים, בעקבות 'זיהויים' מפוברקים של מקומות ואירועים, הנזכרים
בכתבי הקודש. ואכן, בשנת 1586 הותיר אחריו עולה רגל לירושלים תחריט ובו נראה נחל
מוצא עם הגשר הנטוי מעליו. כותרת התחריט היא Vallis Therebinti  (עמק הָאֵלָה), ומעל מצודת הדרכים הצלבנית ההרוסה
נכתב: ,Hic occisus fait Goliad כלומר, כאן מקום מעשה גּוֹלְיָת.

גשר מוצא, הנטוי על פני נחל שורק, נבנה כנראה בראשית
שנות הארבעים, בעת סלילת הכביש העוקף המכונה 'שבע האחיות' (ראו בהמשך). הוא עומד
עד היום בשלמותו מתחת לסיבוב מוצא לא הרחק מבית הכנסת העתיק. בימי מלחמת העצמאות, משהתעורר החשש פן
יחבלו ערביי קאלוניה באותו גשר וינתקו את ירושלים, החליט  דוד שאלתיאל, מפקד העיר, להקיף אותו בחגורת מוקשים. כיוון
שבידי 'ההגנה' לא נמצאה אז כמות המוקשים הדרושה, נולדה תחבולה אחרת: באמצע פברואר
1948, בליל חורף סוער, התגנבו שישה אנשי חי"ש (חיל שדה) ירושלמים אל מתחת
לגשר ותלו על קשתותיו קופסות פח גדולות של שימורי מלפפונים, ממולאות בוץ וחצץ.
משגילו יושבי קאלוניה את הנעשה, לא העז עוד איש מהם להתקרב אל הגשר 'הממוקש'. וכך,
לבד מלוחמי הפלמ"ח מלווי השיירות אל העיר הנצורה, הצילו גם אותן קופסות
מלפפונים את ירושלים. אחדות מהן נותרו שנים רבות תלויות
מתחת ל'גשר המלפפונים', עד שהחלידו והתפוררו, שלא לדבר על המלפפונים האחרים אשר
נפזרו עליו ואולי הם העניקו את שמם ל'סיבוב תנובה'... 

גשר מוצא המנדטורי (צילום נטע כורם; מקור: טיולי)

שער שכם, בצפון העיר
העתיקה של ירושלים, מכונה בערבית 'בָּאבּ אֶל-עַמוּד'
(שער העמוד). ואכן, במפת מידבא הנודעת, שהוכנה כנראה במאה
ה-6, נראה ברחבת אותו שער עמוד המיל מימי אֵלִיָה קַפִּיטוֹלִינָה, היא ירושלים
של ימי הקיסר הדריאנוס. מעמוד זה נמנו מאז מרחקי הדרכים היוצאות מן העיר.

ירושלים במפת מידבא. העמוד של שער שכם נמצא בצד שמאל באמצע.

ממשלת המנדט אימצה אותה שיטה, ובימי שלוט הבריטים ציינו
אבני הק"מ בכבישיה הראשיים של פלשתינה-א"י את המרחק מבית הדואר המרכזי בירושלים,
הנמצא עד היום בתחילתו של רחוב יפו (מול כיכר ספרא ועיריית ירושלים). כך
הוצבה אז בסיבוב מוֹצָא אבן הקילומטר השביעית, ומסורת ירושלמית קשרה אבן זו
לכינוי 'שבע האחיות',
שהוענק מזה עשרות שנים לכביש היורד ממעוז ציון לארזה ולמוצא עילית.
בקילומטר השביעי נראה עד היום, ממזרח ל'גשר מוצא', בית אבן, שנותר מן הכפר
קאלוניה לשעבר. על פי אותה מסורת, ניהלה שם אחת מנשות הכפר בית בושת, שנועד
לשרת חיילים
ושוטרים בריטיים. הללו כינו אותו בינם לבין עצמם
בשם Kilo. Seven (הקילומטר
השביעי), בעוד 'הבנות' אשר שם זכו בכינוי החיבה Seven Sisters... (כך שמעתי מפי העיתונאי והחוקר הירושלמי הוותיק דב גנחובסקי).

בני מוצא זכרו היטב בית זה שהיה שייך ל'מאדאם' מונירה. 


כך סיפרו מאיר וצֳרִי ברוזה בספרם המשותף מוצא: סיפור ארץ-ישראלי, כנה, 1994, עמ' 156-155:

כביש 'שבע האחיות' בירידה ממעוז ציון למוצא עילית (מקור: ויקיפדיה)

ראו עוד במאמרי: 'שבעה
שמות ל"שבע האחיות" ', מחקרי יהודה ושומרון, יב (תשס"ג), עמ' 272-257.

רכב
השרד של הנציב העליון סר הרברט סמואל עולה במעלה הרומי שלימים יסלל עליו
כביש 'שבע האחיות'. במרכז התמונה למעלה אפשר לראות את שרידי 'מעלה רומאים'
העולה ממוצא מזרחה לעבר שכונת גבעת שאול. התמונה צולמה בראשית שנות העשרים
ושמורה בספריית הקונגרס האמריקני.

על דעת המקום: מזמור לאסף http://onegshabbat.blogspot.co.il/2014/02/blog-post_26.html

על דעת המקום: מזמור לאסף http://onegshabbat.blogspot.co.il/2014/02/blog-post_26.html

מאת יהודה זיו

ברכות מאוחרות מעט, אך מקרב לב, לידידי דוד אסף, עורך הבלוג ומייסדו, ביום הולדתו. לכל הדעות, 'מגיע לו' אותו רחוב הנושא את השם 'דוד אסף', גם אם מדובר שם במי ששימש רבהּ של שכונת גאולה בחיפה... 

באתר 'כל מה שקשור לאסף', לזכרו של אסף צור, שנרצח בפיגוע התאבדות באוטובוס בחיפה (2003), נאספו שלטי 'אסף' רבים. למשל, 'מערת אסף', בהר ציון בירושלים.

אין זה 'אסף' יחידי בארצנו. באר שבע, למשל, כיבדה בשם רחוב את הרב הפרופסור שמחה אסף (אוסובסקי), חוקר הספרות הרבנית ותולדות יישובה של ארץ ישראל. בנוסף על אלה, נושאים את זכרו של אלוף אסף שמחוני רחובות בערים רבות בארץ – בהן ירושלים, באר שבע, עפולה עילית, כפר סבא, לוד, פתח תקווה, קרית אתא ורמלה. 

רחוב אלוף שמחוני בירושלים.
תאריך הפטירה שנרשם על השלט שגוי, שכן מטוסו של אסף שמחוני התרסק ב-7 בנובמבר 1956, שהוא ג' בכסלו תשי"ז.

בדימונה יש 'משעול אסף', אך לא נתברר לי על שמו של מי נקרא; אסף הרופא, שחי בארץ ישראל, כנראה במאה השישית, זכה – לבד מהיותו שמו של בית חולים – גם ברחובות הנושאים את זכרו באשקלון, באר שבע, הוד השרון ותל אביב.

רחוב אסף הרופא בהוד השרון (מקור: כל מה שקשור לאסף; האתר לזכרו של אסף צור)

בימים 8-5 בדצמבר 1948 נערך במערב הנגב 'מבצע אסף', וזכרו הונצח בשמות רחובות בבאר שבע ובכרמיאל; שלא לדבר על אסף שכנאי, שאותו מיבצע נקרא בשמו, ועל שמו נקרא 'רחוב אסף' ברמת גן. שכנאי היה איש פלמ"ח, אשר שנה קודם לכן, ב-9 בדצמבר 1947, פקד על סיור לאורך 'קו צינור המים לנגב', בין קיבוץ גבולות לקיבוץ נירים. הכח נכנס בטעות לכפר הבדואי שועוט ושם ניסה המון ערבי לעשות בהם שפטים. אסף פקד על חבריו לסגת ונפל במהלך החיפויי על נסיגתם.

תיאור נפילתו של אסף שכנאי וחבריו (על המשמר, 5 בינואר 1949)

אסף שכנאי (1947-1928)

שמו של אסף שכנאי הונצח במקומות רבים. סמוך לצומת גבולות, כקילומטר מדרום למושב עין הבשור, הוקמה אנדרטה לזכר הנופלים ובסמוך גם 'נחל אסף' (30 בדצמבר 1952), 'באר אסף' (21 בדצמבר 1958) ו'חניון אסף'.

אנדרטה סמוך לצומת גבולות לזכר הנופלים בכפר שועוט (מקור: יואב אבניאון) 

על שם 'אסף המזכיר' אין אף רחוב, אבל יש ספר. השם נלקח מן הפסוק: 'וַיֵּצֵא אֵלָיו אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר' (ישעיהו, לו 3).

מהדורה ראשונה של הספר אסף המזכיר מאת זכריה פורטו, ונציה 1675 (מקור: קדם)

אך בעוד רבים מחבריי יכולים להתגאות ברחובות 'על שמם', ממני נבצר הדבר: מאז 1971, משנעשיתי חבר ועדת השמות הממשלתית, אני מקפיד שלא יוכל איש לבוא עלי בטענות על שאני זורע את שמי על מפת ישראל, בעודי מאשים אחרים באותו עוון (ראו את רשימתי בעונ"ש על הנצחתו העצמית של אוסישקין). 

אומנם, בבואי אל ועדת השמות כבר מצאתי 'מן המוכן' את עין זיו בנחל כזיב (ששמו העברי נקבע ביום 16 באוגוסט 1953) ואת הר זיו, הנשקף עליו (21 בדצמבר 1958), שלא לדבר על קיבוץ עין זיוון שבצפון רמת הגולן, שמתיישביו מקפידים לכתוב אותו, מסיבות מובנות, בכתיב מלא. אך לימים, שעה שנדונה בישיבת ועדת השמות הממשלתית (26 באוקטובר 1979) בקשת המתיישבים בראש הר זיו, לכנות את יישובם בשם 'מצפה זיו', דרשתי בתוקף, שיישוב חדש זה לא יישא את שמי לשווא, והצעתי לקרוא לו 'מצפה הילָּה' – שם, שנודע לימים כיישובו של גלעד שליט. 

אפילו בוויקיפדיה ציינו שמצפה הילה חייב את שמו ליהודה זיו; אך טעות בידם ואין מדובר ב'חוק' שאוסר זאת.

במצפה הילה, שנקרא גם 'הילה', ממתינים לשובו של גלעד שליט, אוקטובר 2011 (צילום: ברני ארדוב)

בשנת 2000 קראה המועצה האזורית 'מעלה יוסף' (על שמו של יוסף וייץ) שבמערב הגליל ליישוב קהילתי בין נהריה למעלות – ושלא על דעת ועדת השמות הממשלתית! – דווקא בשם 'נווה זיו' (שמו הראשון של היישוב היה זיו הגליל), על שמו של הלורד ישראל זיו, שהיה מראשי ההסתדרות הציונית באנגליה.

לורד ישראל משה זיו (1972-1889) מקור: ויקיפדיה

וכדי שידידים וקרובים לא יבקשו ממני הלוואה כספית, עליי להדגיש כי אין כל קשר ביני לבין משפחת 'מַלְיָאנִים' זו, ושמות שנינו מעוברתים (שלי מזלצין; של הלורד – מ-Sieff). הקשר הסמוי היחיד בינינו נמצא בצומת הישן של ראש פינה. בתחילת מלחמת העולם הראשונה הציב שם ג'מאל-פחה אנדרטה, שנהרסה בשנת 1956 ונעלמה. לימים ערכתי מחקר שהתחקה אחר אותה אנדרטה והוא נקרא 'אבן הייתה לראש פינה'. היום מוצב על מקום אותה אנדרטה תמרור, הנושא את השם 'זיו' – אך לא על שמי, אלא כציון דרך אל בית החולים זיו, שבצפת הסמוכה, הנושא את שמה של רבקה זיו, רעייתו של הלורד זיו. רבקה, שהייתה בת למשפחת מרקס, הביאה לשידוך את בית הכל-בו הלונדוני הידוע 'מארקס אנד ספנסר', בעוד הארי סאקר (Sacher ולא Sucker!), שנשא לאשה את מרים, אחותה של רבקה, תרם לנו את גן סאקר המפורסם בירושלים.

רבקה זיו (1966-1890) מקור: ויקיפדיה

מלבד בית החולים הצפתי יש עוד בית חולים הנקרא 'זיו', וגם הוא לא קרוי על שמי למרות שהוא בעירי ירושלים. זהו בית החולים הגרמני, שפעל מאמצע המאה ה-19 בעיר העתיקה, אך בתחילת המאה ה-20 עבר לעיר החדשה. הוא נבנה בפינת הרחובות הנביאים ושטראוס והיום הוא חלק מבית החולים 'ביקור חולים'. השם 'זיו' ניתן לו על שם מקימו הרופא דוקטור רודי וֶרט-זיו.

(צילום: יהונתן לוירר, ויקיפדיה)

ומזיו חזרה לאסף. בשנים 1984-1976 עמדתי בראש מדור מורי"ה (מורשת ידיעת הארץ) במִפקדת קצין חינוך ראשי. יום אחד העביר אלי קצין החינוך של חיל ההנדסה משאלה אישית: 'מפקד בסיס חיל ההנדסה במזרח השומרון מבקש כי תבוא לביקור ביחידתו'. מיהרתי להיענות לבקשתו וכך יצאתי אל 'הגיגית' – כינויה של בקעה אליפטית ממערב לקרן סרטבה, אשר בשל צורתה קבעה ועדת השמות הממשלתית (23 במרס 1973) למושב אשר בשוליה המערביים את השם גִּתִּית – ועליתי אל מחנה ההנדסה, שישב בראש גבעה. 

מתברר שזה מכבר ביקש אותו מפקד שם קולע למחנה יחידתו, ולפיכך, בעודנו צופים ממרומיו על מושב גיתית, שלפתי מתרמיל הצד שלי את ספר התנ"ך אשר עמי תמיד, ופתחתי אותו במזמור פא של ספר תהלים, שראשיתו 'לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית, לְאָסָף'. עיני מפקד היחידה ואנשיו אוֹרוּ: זה מכבר ידעו, כי ממרום גבעתם הם 'מנצחים את גיתית', והנה לפניהם אף כתוב מפורש, המלמד גם על שם המנצח  –אָסָף.

בלשכתו שלף מפקד הבסיס מן המדף שלימינו 'ספר זכרונות' מהודר וביקש ממני לכתוב בו, במו ידי, הסבר מפורט על הצעת השם לבסיס, ואני, כדרכי, מילאתי בשמחה ובפרטי-פרטים את בקשתו בדבר השם הקולע כל כך: 'מחנה אסף'. 

אך שנים לאחר מכן נזכרו פתאום בצה"ל כי שכחו להנציח את זכר אלוף פיקוד הדרום, אסף שמחוני – אשר נספה בתאונת מטוס בשובו ממסדר הניצחון של חטיבת המילואים 9 (עימה נמניתי בעת ההיא אף אני) בשארם א-שייח', בליל 7 בנובמבר 1956. מטבע הדברים הוחלט לקרוא בשמו את מחנה מפקדת פיקוד הדרום בבאר שבע, אלא שעל דרכה של הנצחה זו עמד אותו בסיס הנדסה במזרח השומרון, שנשא בגאון את השם 'מחנה אסף'. לפיכך נגזל ממנו שמו, השופע גאוות יחידה, והוענק לפיקוד דרום... וכך, כמאמר הרומאים: Sic transit gloria mundi, חולפת תהילת עולם.

על כן, כיון שאינני יכול עוד לצערי להגיש לדוד אסף כמתנת יום הולדת את שמו של אותו 'מחנה אסף', יש בידי שי צנוע אחר: פסוק נוסף מספר תהלים, ובו נאמר: 'לַמְנַצֵּחַ עַל הַגִּתִּית – מִזְמוֹר לְדָוִד' (ח 1).